ארגון אמני הרצליה
הגלריה העירונית
רח' בן גוריון 7, הרצליה

      עטר הלן פרנסיס - ציירת 
 
052-2598189
 


הלן פרנסיס עטר: נשים ומסיכות
 
למראית עין ציוריה של הלן פרנסיס  עטר נעשו כאילו במאה אחרת,  במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, זאת תקופת הרוקוקו, של נשפי הסלונים של גדולים, של בתי האצולה באירופה. ציוריה דומים לבמת תיאטרון בהן נגלים לעיניי המתבונן מחזה מעולם אחר, העוסק בתיאורי סצנות מחיי האצולה מלפני מאתיים שנה, אצולה שנכחדה ומה שנותר ממנה הוא הזכרון ההיסטורי כפי שהוא בא לידי ביטוי בציורי התקופה, למשל בציוריהם של ריינולדס ( (Sir Joshua Reynolds וגינסבורו (Thomas Gainsborough) באנגליה, בושה (François Boucher) ופראגונר (Jean-Honoré Fragonard) בצרפת. האמנית בחרה לעסוק בנושא מתוך התמקדות בתיאור הדימוי של האישה, המופיעה במצבים שונים, על רקע הארמונות הדמיוניים. במבט ראשון נשים אלה נראות פאסיביות, הן חלק מן המרכיבים של התפאורה של הארמון. הן מחייכות, או עצובות, שרויות במעשים הקטנים והטריביאליים של חוסר מעש, של חיזור, התחפשות, בהן הבגד, הוא בעל חשיבות מכרעת להגדרת המעמד.  עולם זה מאופיין לא רק בחוסר מעש, אלא גם משרה תחושה של ניוון, דקדנטיות, של השקעה רבה של אנרגיה בערכים שוליים. פעמים רבות נראה שהדמויות חסרות אפיון, והאמנית חוזרת על תווי הפנים של הדמות מספר פעמים באותה סצנה.
 
מעשה הציור הוא במשיכות עדינות, רגישות, המחברות את כל משטח הציור גדול הממדים למקשה אחת, לסיפור אחד. העולם הנשי מובע גם בבחירת הצבעים, הורוד והטורקיז, צבעים המאפיינים גם הציורים בסגנון הרוקוקו. הבחירה בפורמט הגדול היא מכוונת, ומטרתה לקרב את הצופה אל אולם ההתרחשות, להביא את בני המאה העשרים ואחת לתוך עולם של המאה השמונה-עשרה. למרות הקרבה לסצנות חמאם של תיאורי נשות טנג'יר של דלקרואה (Eugène Delacroix)‏,פרנסיס נמנעת מן החושניות והארוטיות המאפיינים את תיאוריו של דלקרואה. מטרתה היא  התבוננות אובייקטיבית כמעט, ביקורתית. היא חותרת לעימות בין הצופה העכשווי לבין עולם המצטייר בעיניו כמנוון, שעבר זמנו. עימות זה יוצר את המשמעות של היצירה, העין הביקורתית של בני זמננו כלפי גינונים של בני האצולה מעוררת שאלות לא רק לגבי התקופה ששמשה מודל הציור, תקופת הרוקוקו, אלא לגבי תקופתנו אנו. במבט מפוכח, באמצעות השימוש במודלים מתוך תולדות הציור המערבי מעלה פרנסיס ביצירתה בקורת על הלכי החברה. הציור הוא משל, נשות האצולה הן הבבואה של בובת הברבי, של כוכבות הוליוודיות פרי המצאתם של הקולנוע או התקשורת, המשמשות מושא לחיקוי המוני. דמויות הנשים בציוריה של פרנסיס מנהלות חיים הדומים לחיי הגיבורות הזוהרות של הטלנובלות, הן עוסקות, בלבוש, בחיזור, ברכילות, בקונספירציות, בחיפוש אחר הערצה בחיים חלולים, ריקים מתוכן ומעשייה. אמירתה של פרנסיס מכוונת הן כלפי אמצעי התקשורת היוצרות אידיאל נשי קולקטיבי מזוייף שהופך מודל לחיקוי, הן כלפי קהל הצרכנים של אידיאל זה, גברים ובעיקר כלפי ציבור הנשים עצמן. אם במאה השמונה-עשרה, נשים אלה בחלק גדול מן המקרים היו כלואות בתוך סיטואציה בעל כורחן, הרי בימינו הדבר נעשה מתוך בחירה, מתוך הזדהות עם אידיאלים ועולם בדוי המגיע אל הצופה פרי יצירתה של המדיה.
סורין הלר
 




 



כל הזכויות שמורות - לארגון אמני הרצליה ©
אין להשתמש בתוכן או בתמונות מאתר זה למטרות מסחריות או פרטיות
אין להעתיק, לשכפל, לשכתב תוכן או תמונות מאתר זה בכל צורה שהיא כולל מדיה דיגיטלית
אלא אם כן התקבל אישור בכתב ומראש מבעלי זכויות היוצרים באתר.